<h1>הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק סימן רנ"ב</h1>
<h2>דף כא.</h2>
להשיב אבידה כדכתיב (דברים כ"ב) השב תשיבם לאחיך ודרשינן בפרק ב' דעכו"ם לכל אבדת אחיך לרבות המשומד הלכך אפילו אם היה בעל האבידה רשע ואוכל נבלות לתאבון וכיוצא בזה מצוה להשיב לו אבדתו, אבל אוכל נבלות להכעיס הרי הוא מין והמיניםא) והאפיקורסים ועכו"ם ומחללי שבתו' בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידה. [סמ"ק סימן רנ"ב]. א) מינים רוצה לומר מחזיקי אמנת מאנ"י והו' היה פלוסוף מפלוסופי היוני.
זה הכלל (דף כ"ד) באבדה שאין בה סימנים כיון שאבדה וידעו הבעלים שנאבדה הרי היא בחזקת שנתיאשו הבעלים ממנה והרי היא של מוצאהא) אבל אם לא ידע שנפל ממנו הלכה כאביי שאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, וכל דבר שיש בו סימן הרי זה בחזק' שלא נתיאשו הבעלים והמוצא אותם חייב להכריז. [סמ"ק סימן רנ"ב]. א) ומיהו בדבר שיש קול שהוא של בעלים כמו אדם הבונה בית שיש לו קול בתוך שכיניו שיש לו קורות אפילו בדבר שאין בו סימן חייבין להחזיר כדפי' בתוספ' בההי' דשטף נהר קוריו עציו ואבניו ומיירי בנה' דמתקי' דאם כן שטיפת נהר רחמנ' שרייה עכ"ה.
<h2>דף כב:</h2>
המוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אף על פי שיש לה סימן הרי היא של מוצאה שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתיאש ממנהא). [סמ"ק סימן רנ"ב]. א) ואפילו לא ידעו הבעלים בשטיפה דהשתא ליכא יאוש בשעת מציאה והוי יאוש שלא מדעת דקיימא לן דלא הוי יאוש מכל מקום גבי שטיפת נהר גזירת הכתוב דהוי יאוש כדפיר' ר"י בפרק ואלו מציאות.
<h2>דף כו:</h2>
מצא מעות בחנות הרי אלו שלו בין תיבה לחנוני הרי אלו של חנוני לפני השולחני הרי אלו שלו, ואמר רבי אלעזר (דף כ"ד) אפי' על גבי השלחן צרורין ומונחיןא) בין הכסא לשולחני הרי אלו של שולחני. [סמ"ק סימן רנ"ב]. א) ואפילו בדבר שיש בו סימן כדפי' התוספות וכגון שהרוב אינם ישראלים דקיימ' לן כר' שמעון בן אליעזר דברוב עכו"ם הרי אלו שלו.
<h2>דף כח:</h2>
בפרק אלו מציאות אמרינן המוצא אבדה חייב להכריז וכשהוא מכריז מזכיר שם האבדה ואינו חושש לרמאים לפי שאינה מחזירה אלא ע"י סימנים מובהקים (פי' חשובים) לאפוקי גרועים דמובהק ממש לא בעינן רקא) לגבי גט, וסימן מובהק כגון (דף כ"ג וכ"ה) מדה, משקל, ומנין או מקום האבד, ודוקא בממון אבל בגט אין מחזירין אלא בסימן מובהק יפה כגון נקב יש בצד אות פלונית, באו שנים זה נותן סימן וזה נותן סימן כמו שנתן האחד לא תנתן לא לזה ולא לזה אלא תהא מונחת עד שיודה האחד לשני או יעשו פשרה ביניהם, נתן האחד סימן והשני מביא עדים ינתן לבעל העדים, זה נתן סימן וזה נתן סימן ועד אחד, הרי העד כמו שאינו ויניח (ש"ע וי"א שזה שכנגד העד צריך לישבע ששלו הוא ואם אינו רוצה לישבע נותנים לבעל העד) מצא שלמה וכיוצא בה זה הביא עדי אריגה שארג אותו לעצמו וזה הביא עדים שנפל ממנו ינתן לעידי נפילה זה נתן מדת ארכה וזה נתן מדת רחבה, ינתן למי שנתן מדת ארכה שאפשר ששיער הרמאי מדת רחב' כשהיו הבעלי' מלובשין ממנה, זה כיון מדת ארכה ורחבה וזה כיון מדת משקלותיה ינתן למי שכיון משקלותיהב). [סמ"ק סימן רנ"ב]. א) ובתוספות פירש דתלתא גווני מובהקים נינהו כדמוכח בפרק ואלו מציאות. ב) ויש מחלקים בין בגדים שאין דרך לשוקלם שהמשקל סימן מובהק להם אבל המתכות שדרכו לשקל מדת ארכו ורחבו יותר סימן מובהק.
